ברומן 'הסיפור שלא נגמר', הרע שמאיים להרוס את ממלכת פנטזיה (וכתוצאה מזה את העולם הממשי) הוא "הכלום" The Nothigness. "הכלום" הוא לא ממש דמות, לא חיה איומה, שליט מושחת או כוח על-טבעי. "הכלום" הוא תופעה המיוצגת על ידי חושך שנוצר, משתלט וגדל בעקבות חוסר הדמיון וחוסר הרצון של בני האדם לדמיין. "הכלום" מתגלה בסיפור כתופעה מסתורית ואפלה שכוונתה היחידה היא להכחיד את עולם הדמיון. "הכלום" הוא הייצוג המטאפיזי להיעדר תחושות של פליאה והקסמות המותירות את האנושות במצב של אדישות, ציניות, חוסר אמפתיה וביטול החלומות. הכל נשאב אל "הכלום".

בּוֹ-זְמַנִּיּוּת אינסופית הוא מקבץ של ארבע תערוכות יחיד בהן הצופה מוזמן לצלול פנימה אל אותם המקומות ש"הכלום" היה שמח לשאוב אל החשיכה. הצופה מוזמן לקחת את הזמן, להאט, לטייל ולשים לב לנוכחותם הבו-זמנית של האלמנטים הגדולים הגלויים, כמו גם לפרטים הנסתרים/נחבאים, המרכיבים יחדיו את החוויה השלמה בכל אחת מארבעת תערוכות היחיד.

במקומות הלא צפויים נוצר הקסם שבונה את שלד העבודות וזאת בזכות ריבוי ההתרחשויות שקורות בו זמנית. לרובן לא נשים לב, אבל כולן נקלטות במערכות החושיות והפיזיות שלנו בכל רגע נתון. ארבעת האמנים המציגים, נוגעים, מטפלים, עוסקים, מבטאים או ממשים דרך שפת האמנות הפלסטית את אותם האזורים הנסתרים - הפיזיים, המחשבתיים והדמיוניים, המאפשרים לשאלות פילוסופיות, אסתטיות, מדעיות ופסיכולוגיות לעלות ואף להתקיים.

האדם הוא יצור מדמיין, יצור שממציא וחושב. אובייקט האמנות הוא חפץ בעל מטען (תרבותי, פילוספי, היסטורי, מקומי…) שמציע האמן לאוהבים לחלום בהקיץ, לאוהבים להתרגש ממשהו חדש, לאוהבי רצפי מחשבות והשראות ולכלל אוהבי האמנות.

​

אפריקה, ביירות,
עזה ופואטיקה
דרור בן עמי

שלושה גופי עבודות: קיר; מגיפה; הסדרה האפריקאית.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

העבודות בתערוכה שייכות אמנם לסדרות ציוריות נפרדות, אך המשותף לכולן הוא שהן נוצרו מאותה נקודת מוצא פילוסופית ובאותה חומריות של פחם ונייר. במהלך פרקטיקת ציור רבת שנים, מצא עצמו בן עמי נמשך ומסתקרן דווקא ממה שמתרחש על גבי המצע החומרי - הנייר: הוא שברירי, נקרע, מתקמט ואז נדרש לטפל בו, לשים פאצ'ים (טלאים), מעל או מלמטה. כך, נוצר דיאלוג עם הנייר: סצנות דרמטיות, חזקות וחווייתיות, פיצוצים, שמיים, עשן, קירות מסיביים, מצויירים על פני חומר עדין וכמעט חסר ערך. "זה בסך הכל פחם על נייר. כל הדרמה הזו היא אשליה. אמנות היא אשליה", מחייך בן עמי שמשלב בין דלות החומר המקומית-ישראלית לבין העושר המאפיין את האמנות המערבית ועליה התחנך באקדמיה המלכותית לאמנות באמסטרדם Rijks Academie Amsterdam ובלימודי התואר השני בברטון-הול (אוניברסיטת לידס הבריטית).

בעבודותיו, מתקיים מפגש רועם בין המורשת המערבית הקלאסית, הרנסנס, הבארוק, הגדול מהחיים, הרוחני, האנושי, לבין הפשטות והכנות של מורשת אסכולת דלות החומר באמנות הישראלית. לצד תעוזה לעבוד בגדול תוך הקפדה והתייחסות לכל ס"מ על המצע, הוא משתמש בחומרים הבסיסיים והפשוטים ביותר: פחם על נייר.

על אף גודלן העוצמתי של העבודות, ישנה הזמנה להתבוננות אינטימית וקרובה על הפרטים, ההתרחשויות הפנימיות והטקסטורות. המיקרו (הפרט) והמקרו (המכלול) בונים אחד את השני. הם שווי ערך בחשיבותם.  הקסם נגלה מתוך שחיקת והתפוררות הנייר: שם נפגשים חומר ורוח, סדר וכאוס, צורה ומרקם. תהליך הציור של בן עמי כולל פגיעה גסה בנייר. הוא בוחן שוב ושוב את כוח הסיבולת של הנייר לשאת את פעולות השחיקה: רישום, חריטה, מחיקה, הדבקה. עומק הפגיעה משפיע על הצטברות הפחם בחריצים ועל עושר הגוונים המונוכרומטיים של הציור. הניגודיות בין פני הנייר החלק-לבן לבין פעולת הריטוש-קריעה-השחרה, יוצרת את הדרמה בין האור והצל; בין הגלוי והנעלם; בין המיקרו והמקרו; בין עדינות הנייר וכוחניות הפחם.

הדרמה בציורים מייצגת תהייה פילוסופית שמעסיקה את האדם משחר האנושות: היקסמות ממופעים אסתטיים ואף נשגבים המתקיימים דווקא באסונות, משברים והרס. דיכוטומיה זו מתחילה כבר בשלב ההשראה של בן עמי והיא מתבטאת בעבודותיו ברמות החומריות, הצורניות, הרעיוניות והסיפוריות. הוא מחפש אחר הפואטי והאסתטי שבתוך הדרמה והוא מונע מדימויים ויזואליים שמעוררים אצלו תחושה של חוויה חזקה. תהליכי העבודה של בן עמי ארוכים ולוקח זמן עד שדימוי מחלחל ומקבל את ביטויו כיצירת אמנות.

הפיצוץ בנמל ביירות ב2020 קרה לאחר תקופה ארוכה בה עבד על ציורי פיצוצים בתגובה למבצע צוק איתן בעזה. דימויי הקטסטרופה שהתפרסמו בחדשות נראו כמו סצנות מיום הדין וחידדו את אשר חיפש. מההריסות עלה עמוד עשן ענק ומתוכו צץ פתאום מבנה בטון מאסיבי שנותר על כנו כמו אנדרטה לשיממון וההרס שסביבו. הבטון התמלא בסדקים ונפגע מהפיצוץ. דווקא מתוך דימוי עמוד העשן נולד הציור קיר. הבטון הוא מוחלט, סגור, אטום ובלתי מפוצח. העשן הוא ההפך, הוא חומר אשלייתי ומשתנה ובן עמי ביטא אותו בעבודה אחרת:  המגיפה, שנוצרה מתוך תגובה לחוויית חיים דרמתית שהותירה מגיפת הקורונה. הקורונה מצוירת כעשן מתפשט שאין עליו שליטה. בציור יש תחושת אסון מרחף, ועמוד העשן מייצג גם את האיום וגם את הקיום. הטריפטיך הוא האחרון בעבודות בהן בן עמי מצייר ענני עשן והוא מסכם רצף של שנים מתוחות הן באופן אישי והן קולקטיבי.

הסדרה האפריקאית נוצרה במהלך השנתיים האחרונות. אופיה משחקי ופתוח. בשונה מקיר והמגיפה, אופיה אמורפי ומחוללי הדרמה הם תהליך העבודה והחיבורים הצורניים והחומריים. יש בה שילוב בין סימבוליקה אתנוגרפית פולחנית גולמית וישירה לבין ציטוטים מתולדות האמנות המערבית. היא עשויה ממגזרות של עבודות קודמות של בן עמי שמוחזרו. המצע והחומריות מקיימים שכבה נוספת של הקסמות מאסתטיקה שנוצרת מתוך הרס. יש לצפות בסדרה זו כקבוצה ולא כיחידות,  אוסף המיקרו (פרטים) מרכיב את המקרו (המכלול).

 

​

​