14 כיוונים לרוח - משכן לאמנות עין-חרוד חמישים גוונים של שחור ואפור ולבן – דרור בן עמי
כתבה : טל גלפר
חלונות המשכן של דרור בן עמי - ציורים גדולים, מונוכרומטיים, עוקבים אחר שורת החלונות הגבוהה באולם העמודים במשכן לאמנות עין חרוד. החלונות האלה מרתקים אליהם את מבטם של מבקרים רבים במשכן, הודות לאור הנדיב והתמידי שהם מוליכים אל האולם הגדול. גם בן עמי, כאמן ששואב מקורות אמנותו מאמנות הבארוק וכמי שלמד וחי שנים באמסטרדם, נמשך מן הסתם אל מקור האור הזה, המשתנה עם עונות השנה.
מבט האמן של בן עמי לכד גם את עקבות החיים שהותיר הטבע הקרוב על גבי החלונות החלביים: את הסימנים העגולים, דמויי רגליים קטנטנות, סימנים ציוריים שהותירו בצידו החיצוני של החלון, שורשי ההיצמדות של הגפנית המכסה את קיר הפטיו היפיפה של המשכן. בן עמי הוקסם מ"החיבור המרתק בין החוויה התרבותית של אמנות ובין החוויה הייחודית של טבע על השקט והטוהר שבו". צלליות ענפים העומדים בשלכת, סימני ההיאחזות בזגוגית החלבית, המייצרים יחד גריד מקרי, משחקי אור וצל - כל אלה כמו מבקשים להתגלם בצבעי שחור-לבן. מתוך חוויה זו החל לעבוד על סדרת החלונות בניסיון להנכיח את המראה המקומי המיוחד של טבע שהטביע חותמו באור ולייצר עבודה שתבטא תחושה מופשטת זו, של כוליות וויזואלית, נעדרת אובייקט מרכזי שניתן ללכוד בדימוי מובהק.
נראה כאילו מתיישמים בציורים אלה דבריו של הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי:
"הצייר – כל צייר שהוא – בזמן שהוא מצייר מיישם תיאוריה מאגית של הראייה. עליו להודות שהדברים נכנסים לתוכו... שהרוח יוצאת דרך העיניים כדי לטייל בדברים...
... הצייר חי בהיקסמות. פעולותיו העצמיות ביותר – המחוות והשרטוטים שרק הוא עצמו מסוגל להם ושבעבור האחרים יהיו בגדר גילוי, משום שהם אינם חסרים את מה שהוא חסר – נדמות לו כעולות מן הדברים עצמם, כמו הדמויות העולות מתוך מערכי הכוכבים ".
מתוך אותה היקסמות ביקש בן עמי ללכוד את המראות והאור המשתקפים מבעד לחלונות המשכן. ניסיון זה חרג מגדר תיעוד 'נוף' או 'טבע דומם' (שמראש אינו כזה), והפך לסדרת רישומי ציור שהיו לאבן דרך משמעותית בהתפתחות סגנון העבודה הייחודי של בן עמי, אשר חזר וצייר את חלונות המבנה, מדגיש בכל פעם את ארעיות הטבע המשתנה, את יופיו ואת אינסופיות המגוון הצורני שהוא מציע. ברישומים אלה, השחור אינו רק שחור, הלבן אינו רק לבן והנייר אינו רק נייר.
בן עמי רושם בסוגים שונים של פחם שחור על גבי נייר תעשייתי שהוא לבן מצידו האחד וחום מצידו האחר. הדיבר אומר כי "הנייר סובל הכל" והנייר של בן עמי אכן סובל הכל: את הרישום הראשוני, המהיר והאקספרסיבי; את החריטה בכלי חד הקובעת היכן ימוקמו כתמים גדולים בעומקים שונים של כהות; את הליטוף החזרתי של מיקום הצבע על מנת להגיע לגוון המדויק, את הקירצוף והשיוף בנייר זכוכית, החושפים צהבהבות של מיקרוני גוונים בעומק הנייר התעשייתי מתחת ללובן השכבה העליונה ומצידו השני; את החירור בחודי ברזל המפוררים את הנייר, את החפירה בתוכו ואת החיפוש הנשנה, שוב ושוב, אחר הרבדים השונים וכל אלה מתמזגים אל תוך המשטח הגרגירי של כתמי הצבע שבן עמי הטמיע בנייר. עבודה פיסית שטומנת אשליה אודות כוחו של הנייר - עד שיתפורר ויתפרק.
מלאכת הציור והרישום של בן עמי בוחנת גם פעולת הציור עצמה: הוא חוקר את מהות הצורה והצבע: מה קורה ברבדי הצבע הלבן ובעומקי אפלת השחור? איך אפשר לעבוד על עומק של לבן ושל שחור ולחפש בהם תוכן, "שיקרה שם משהו" בלי שהצבע ייאטם? בן עמי בוחן את כוחו של הדימוי להתגלות ולהישאר גלוי גם בסבך גריד מופשט ובלתי רציף, אבל גם "שלא יהיה מדי נשען על צורה מסוימת, אלא כמראה הוליסטי", שמתוך רבדיו השונים מייצר משמעות.
התבוננות ראשונה בציורי הרישום של החלונות מציגה את השקט הדרמטי הקיים בטבע, בשקט שלפני הסערה, בניגודים שבין אור לצל וברושם שמשאיר טבע חורפי פואטי הנאחז בחיים. אלה הם ציורים שהדרמה בהם שקטה אך מחלחלת, מונחת על פני משטח הציור על מנת להתגלות בפניו של מתבונן דייקן.
שכן, בעבודותיו של בן עמי, על אף גודלן המרשים, יש איכויות של רישומים קטנים: ירידה לפרטים, והקפדה על כל סנטימטר של הציור הגדול באותה תשומת לב הניתנת לציורים בפורמט קטן. פרטי הציורים וההתרחשויות בתוכם, מזמינים התבוננות אינטימית וקרובה ומבקשים התבוננות מדוקדקת. רק התבוננות כזו תאפשר את הבחנה בטקסטורות הנוצרות בתהליך העבודה השלם, הכולל פגיעה גסה ועמלנית של בן עמי בחומר הנייר הדק. רק מבט נוסף, קרוב ובוחן יאפשר גִילוּיָים של פני הנייר חלקם חלק וחלקם מרוטש, תוצאת תהליכים כוחניים, פולשניים שמטרתם לבחון שוב ושוב את כוח הסיבולת של הנייר לשאת את פעולות השחיקה שהוא מבצע בו, את עומקו ואת חומריות ושכבות הצבע המשתנות.
כל מפגש עם יצירת אמנות הוא אופן של שיחה אילמת, כותב גדעון עפרת, ותנאי מוקדם לשיחה זו הוא ההזמנה לשיחה, מצד היצירה, ה"מאותתת" ו"מפתה" אותנו לעצור, להתקרב ולפתוח עמה ב"דיבור". במקרה של סדרת חלונות המשכן של בן עמי, אנו מוזמנים לשיחה עם ניגודי טקסטורות וכתמים של שחור ולבן, הנטמעים, מדגישים ומרוממים זה את זה. זוהי שיחה שלאחר התבוננות שקטה, הרהור והשתקעות. ה"שיחה" המתרחשת בין הציורים לבין הצופה היא למעשה גם שיחה בין הצופה לבין האמן, בן עמי, המגיש ברוחב לב את חווית הראייה שלו על החיים ועולם התופעות: טבע, חילופי עונות, אור וצל, חוזק והתפוררות המתרחשים כל העת, ובתוך כל אלה היופי הנוקב אמיתי, אשלייתי וההבנה שהכל מחובר. הקסם, צבע, צורה, צייר, המכלול הגדול.